ז'אן ג'יאנו התבקש על ידי הוצאת ספרים חשובה, לכתוב סיפור מעורר השראה על אדם מעורר השראה, והוא כתב אותו. ועוד איזה.
'האיש שנטע עצים' הוא סיפורו המדהים של אדם אחד ששינה את האקלים על ידי נטיעת אלפי אלפים של עצים על שטחים שוממים
מאדם ומצומח. יער 'טבעי' שצץ כמו יש מאין, והוא עבודה עקבית של אדם אוהב אחד. כולנו יכולים להיות אנשים מעוררי השתאות.
למרבה הפלא והמזל הטוב, אותה הוצאת ספרים לא בחרה בסיפורה של ג'יאנו והוא החליט להקדישו לאנושות, ולפרסמו ללא מטרות
רווח. כאן תרגום שעשיתי לסיפור מגירסתו באנגלית (שתורגם מצרפתית).
הנה הוא לפניכם, ולהנאתכם.
האיש שנטע עצים
מאת ז'אן ג'יאנו
תרגום: טליה שניידר
לפני שנים רבות יצאתי לטיול רגלי בהרים הגבוהים עם עוד כמה מטיילים. יצאנו להרים עתיקי היומין במחוז פרובאנס. טיפסנו לגובה
1300 מטר, מעט מעל פני הים. דבר לא גדל שם מלבד שיחים של לוונדר בר. החלטתי לעזוב את הקבוצה ולטייל לבד. הדרך בה בחרתי
ללכת עלתה והתרחקה ולאחר שלושה ימים מצאתי עצמי במדבר, איזור ענק ושומם כל כך שקשה לתארו במילים. הקמתי מחנה ליד כפר
נטוש. יום לפני אזלה אספקת המים שלי, והייתי חייב למצוא מים.
הסיד על קירות הבתים בכפר הנטוש הזכיר לי כוורת צרעות ישנה, וחשבתי שאולי פעם היה כאן מעיין או אולי באר. ובאמת, היתה באר,
אך היא הhיתה יבשה. הבתים חסרי הגגות נראו כמו בית קברות... נראה שפעם חיו כאן אנשים אבל עכשיו החיים נעלמו מהמקום הזה.
זה היה יום חמים ומעונן בחודש יוני, אבל נשבה רוח קשה ולא נעימה שכאשר נשפה בין קירות הבתים החשופים נשמעה כמו מפלצת
פראית שמתנפלת על טרפה. היה עלי לנוע בזהירות.
לאחר חמש שעות הליכה עדיין לא מצאתי מים, ולא יכולתי לראות דבר שייתן לי תקווה למצוא מים. בכל מקום ראיתי את אותו יובש,
ועשבים יבשים. במרחק ראיתי משהו שתפס את מבטי, דבר שחשבתי אותו בתחילה לגזע עץ יבש. אך רק ליתר ביטחון הלכתי לקראתו.
זה היה רועה. ולצידו, נחות על האדמה, שכבו כ- 30 כבשים. הוא נתן לי לשתות מנוד, והוביל אותי אחריו. הוא שאב מים מבאר, מים
טעימים מאוד וטבעיים שנשאבו מעומק האדמה בדלי פשוט קשור בחבל. האיש דיבר מעט מאוד, כמו שפעמים רבות קורה בקרב אנשים
שחיים לגמרי לבד. אך הוא נראה בטוח בעצמו ובהליכותיו. הכל נראה לי די מוזר בנוף השומם הזה.
הוא לא גר בצריף, אלא בבית אבן של ממש. אפשר היה לראות שאת הקירות הוא תיקן בעצמו פעמים רבות, בעזרת בוץ. הגג היה מוצק
וחזק והרוח על הרעפים נשמעה כמו גלים על חוף הים. בפנים היה נקי ומסודר, הכלים שטופים, הריצפה טוטאה, הכל משומן ובוהק
והמרק היה מתבשל על האש. הבחנתי שהוא היה מגולח למשעי, כל כפתוריו היו תפורים במקומם ובגדיו היו מסודרים ונקיים, באופן
ההופך אדם לבלתי נראה. הוא חלק איתי את המרק שלו. ובכן, הצעתי לו לעשן טבק במקטרת שלי, אך הוא אמר שאינו מעשן.
הכלב, שקט כמו בעליו, היה חברותי אך ללא גינונים.
הוסכם שאבלה אצלו את הלילה. הכפר הקרוב ביותר היה במרחק יומיים. הכפרים באיזור זה היו מפוזרים לאורך המדרון, גרו בהם כורי
פחם שחיו חיים קשים בעוני רב ונאבקו לשרוד בתנאים הקשים, בחורף ובקיץ. המאבק להישרדות הפך מר יותר בגלל הבידוד המוחלט
של האנשים. הם ניסו להימלט מחייהם האומללים ומעצמם, אבל אפילו החזקים מביניהם מעדו ונכשלו לבסוף. הם נאבקו זה בזה בלי
הרף וחיו בפחד נורא. ותמיד הhיתה הרוח. הרוח שצעקתה נשמעה כמו זעקה מרה ואפלה.
הרועה, שלא עישן, יצא וחזר עם שקיק בד שאת תוכנה פיזר על השולחן. זו הייתה ערימת בלוטים. הוא החל לבחון אותם בזה אחר זה,
בתשומת לב רבה, מפריד את הטובים מן הפגומים. ואני ישבתי, מעשן את המקטרת שלי. הצעתי לעזור, אך הוא אמר שזאת, העבודה
שלו. ובאמת, כשראיתי באיזו תשומת לב עבד, לא התווכחתי איתו. זו הייתה הפעם היחידה בה דיברנו.
כשמיין מספיק בלוטים, הוא חילק אותם לערימות של עשרה, ואז שוב מיין אותם וסילק את אלה שהיו שבורים או קטנים, ועכשיו בדק
אותם בזהירות רבה, רבה מאוד. כשהיו לפניו כמאה בלוטים, הוא סיים והלכנו לישון. שהייתי עם איש זה הביאה לי שלווה רבה.
בבוקר שלמחרת שאלתי אותו אם אוכל להישאר ולנוח למשך היום. הוא חשב שזה טבעי למדי, או למען הדיוק, הוא נתן לי את הרושם
שאין שום דבר שיכול להרגיז אותו. יום מנוחה לא היה דרוש לי, אך הייתי סקרן, ורציתי להכיר אותו טוב יותר. הוא נתן לכבשים לצאת
מהדיר והוביל אותן למרעה. לפני שיצא לקח איתו את שק הזרעים שנבחרו בקפידה והניח אותן בקערת מים להשריה. הבחנתי שלקח
איתו מוט ברזל עבה כמו אצבע וגבוה כמו כתפי. העמדתי פנים שאני מטייל להנאתי ועקבתי אחריו , שומר על קו מקביל עם מסלול
הליכתו.
כשהגיע לוואדי הוא השאיר שם את כלבו והחל מטפס לעברי. חשבתי שהוא עומד לפנות אלי... כלל וכלל לא. עמדתי במקרה בדרכו והוא
הזמין אותי להתלוות אליו, אם אין לי דבר טוב יותר לעשותו. הוא הלך גבוה יותר, אל קצה הגבעה. כשהגענו ליעד הוא סקר את השטח,
נעץ את מוטו ויצר חור באדמה, רכן, הניח בקרקע בלוט של אלון וכיסה אותו. הוא זרע עצי אלון. שאלתי אותו אם הוא בעל האדמה. הוא
אמר לא. האם ידע מי הם בעלי האדמה? לא. הוא חשב שזו אדמת בור, שאינה שייכת לאיש, או שייכת לאנשים שלא אכפת להם ממנה.
זה לא עניינו. אז, בזהירות רבה הוא זרע את מאה הבלוטים שלו.
לאחר ארוחת הצהריים החל לבדוק עוד בלוטים. אני מניח שהייתי די עקשן עם שאלותי, כי הוא ענה לי.
במשך שלוש שנים הוא זרע עצים שם בשממה. הוא זרע מאה אלף עצים, מתוכם 20 אלף הצליחו לנבוט, ומאלה הוא מצפה לאבד
מחציתם בגלל בעלי חיים מכרסמים או יובש או מכל אחת מן הסיבות הבלתי צפויות. אז תהיתי לראשונה מה גילו של האיש. ברור היה
שהוא מעל חמישים. 55, אמר לי. שמו היה אלזאר בופייה. פעם היתה לו חווה ברצה המדרון, אך הוא איבד את בנו יחידו ואת אשתו
ונמשך אל הבדידות. הוא התכוון לחיות בשקט עם הטבע ועם כלבו. לפי דעתו האדמה החלה למות בגלל מחסור בעצים וכיוון שלא חשב
שיש לו דבר חשוב יותר לעשותו, מצא שיש רק תרופה אחת למצב.
אני הייתי צעיר, וחשבתי רק על עצמי ועל הדרך בה אמצא אושר לעצמי. אז אמרתי שבעוד שלושים שנה יהיו עשרות אלפי העצים
שנטע יער נפלא. אך הוא אמר שאם הטבע ברך אותו בחיים ארוכים, בעוד שלושים שנה הוא יזרע עוד כל כך הרבה עצים נוספים, עד כי
אותם עשרת אלפים יהיו כטיפה בים. הוא התחיל כבר ללמוד את אופן הגידול של עצי ערבה והייתה לו חממה מלאה נבטים ושתילים של
ערבה. הוא אמר שיש לחות ממש מתחת לפני הקרקע.
בשנה שלאחר מכן החלה מלחמת העולם הראשונה, בה השתתפתי כחייל במשך חמש שנים. עצים היו הדבר האחרון שהיה בדעתם של
החיילים. לאחר המלחמה מצאתי עצמי מבקש לנשום אוויר טרי וצח. זו הייתה מחשבתי היחידה כששוב חזרתי לאותו איזור צחיח ושומם.
הנוף לא השתנה הרבה, אך במרחק מה יכולתי לראות כמו מין ערפל קל שנח על הגבעות למולי, כמו שטיח. הרועה שנטע עצים היה
בדעתי כבר מאתמול. עשרה מליון עצי אלון, חשבתי לעצמי, צריכים הרבה מאוד מרחב כדי לצמוח. ראיתי כל כך הרבה אנשים מתים
בשנים האחרונות במלחמה, שקל היה לי לדמיין שגם אלזאר בופייה כבר מת, במיוחד שבגיל צעיר אנו חושבים על איש בן חמישים, כעל
מי שלא נשאר לו עוד הרבה מה לעשות בחיים, מלבד למות.
הוא לא מת. הוא רק שינה את עיסוקו. נשארו לו רק ארבע כבשים, אך עכשיו היו לו אלפי דבורים. הוא ויתר על הכבשים כי הן איימו על
שתילי העצים הרכים שנטע. המלחמה לא איימה עליו, ולא הפריעה לו להמשיך בעבודתו. הוא המשיך בשלווה בנטיעותיו. האלונים
שנשתלו ב-1910 היו עכשיו גבוהים משנינו, זה היה מראה מרשים כל כך שלא יכולתי לדבר, והוא, לא אמר למילה. לכן בילינו את היום כולו
בשקט בהליכה ביער שלו. זה היה שטח עצום. כשהזכרתי לעצמי שכל זה היה מלאכת כפיו ונשמתו של אדם אחד, ללא עזרת כל מיכון
שהוא, חשבתי שאדם יכול להיות רב תועלת כמו אלוהים בכבודו ובעצמו במלאכות של יצירה, יותר אפילו מבמלאכות של הרס וחורבן.
הוא הגשים את חלומו ועצי ערבה גבוהים ונאים כגובה כתפי, שנפרשו עד קצה האופק, היו עדים לכך. הם היו רחוקים מספיק מכל כביש
או כפר שעלולים היו לאיים על קיומם. רק רוח עזה מאוד יכלה להרוס את היצירה הזאת של אותו איש. הוא הראה לי עצים צעירים
ויפים בני חמש, שנשתלו ב- 1915, אותה שנה בה אני נלחמתי בקרבות. הוא נטע אותם במקומות, בהם ניחש, וניחש נכון, שיש לחות קרוב
לפני האדמה. הם היו כמו ילדים צעירים. עדינים אך חזקים ונחושים. ביצירה שלו נראה שהכל פעל לפי הסדר הטבעי. אבל איש לא דאג
לכך. לפי דעתו, הוא פשוט ביצע את מלאכתו הפשוטה.
בדרכינו למטה, דרך הכפר הנטוש, ראיתי נחל מים זורם במקום בו פעם היה יובש עז. זאת היתה בלא ספק ההוכחה המושלמת ביותר
להשפעה המחזורית של הטבע: בזכות העצים התמלאו מאגרי המים. מעגל הטבע המושלם. בין הכפרים העתיקים שהזכרתי קודם מצאו
ארכיאולוגים כלי דיג המוכיחים שפעם היו כאן מים זורמים, אך עכשיו הייתה כאן רק אספקת מים זעומה. ועם המים שהחלו למלא את
הערוצים החל גם לצמוח אחו גדול וירוק ומלא פרחים וצמחי תבלין ריחניים וסיבה לחיות, אך השינוי התרחש כל כך באיטיות, עד שפשוט
התקבל כמובן מאליו. ציידים הגיעו לכאן בחיפוש אחר דובים וחיות בר ושמו לב שמסביב צומחים עצים צעירים, אך חשבו שאין זו אלא
קפריזה של הטבע... זו הסיבה בגללה איש לא התייחס לרועה, ולא הפריעו למלאכתו, ולחייו. אך מי היה אפילו מאמין בכך? מי מן
הכפריים המקומיים או מן השלטונות היה מעלה על דעתו נדיבות מתמשכת ואדירה של איש אחד?
בכל שנה מאז 1920 והלאה באתי לבקר את אלזאר בופייה. מעולם לא ראיתי אותו מדוכא או מיואש. ולעתים קרובות, נראה היה שהכל
קורה נגדו, וודאי עברו עליו רגעים קשים מאין כמותם. על מנת להגשים את החלטתו ולהצליח במשימתו היה עליו בלא ספק להיאבק
ולהלחם בקשיים רבים, ולכבוש את יאושו. עלינו לזכור, שאיש מופלא זה, עבד בבידוד מוחלט. הוא היה לבדו לגמרי עד שלקראת סוף
חייו נראה שאיבד את כושר הדיבור, או אולי... לא מצא עוד סיבה לדבר.
ב- 1933 ביקר אותו יערן נדהם, שהודיעו כי אסור בהחלט להדליק מדורות מחוץ לבית מתוך זהירות שלא לפגוע ביער הטבעי המלבלב
כאן. אז אמר לו אותו יערן שזו לו הפעם הראשונה שהוא רואה יער הגדל כך מעצמו... ב- 1945 הגיעה משלחת שלמה של הרשויות
להסתכל ביער הטבעי. היו שם חברי פרלמנט ומומחי טבע וכמובן שנשאו שם נאומים רבים... והוחלט ש...צריך לעשות משהו.
למרבה הצער, לא נעשה שם דבר מלבד דבר טוב אחד: היער הושם תחת שמירת הממשלה ונאסרה כריתת עצים לייצור פחם. כי באמת,
קשה היה שלא להתלהב למראה העצים הצעירים והם אפילו הצליחו לכשף את חברי הפלרמנט. אחד מחברי המשלחת היה יערן וחבר
שלי, והסברתי לו את התעלומה שמאחורי צמיחת היער. בשבועות הבאים יצאנו שנינו לחפש את אלזאר בופייה. מצאנו אותו כ- 20 ק"מ
מהמקום בו התכנסה משלחת הרשויות, שקוע בעבודתו הקשה, צדקתי לגבי חברי היערן, הוא באמת יכל להעריך היטב את כל מה שראה.
הצעתי את הביצים שהבאתי כמתנה וחלקנו בינינו ארוחת צהריים ובילינו מספר שעות בשתיקה ובהתבוננות מעיר שלפנינו. ירדנו
במדרונות המכוסים עצים גבוהים ויפים. זכרתי כיצד נראה המקום ב- 1913, מדבר. אך עבודה שקטה ומתמידה, אוויר ההרים ובעיקר
שלוות נפש בירכו את האדם המדהים הזה והפכו אותו לאחד ממלאכי האל. לפני שעזבנו הציע חברי היערן אילו עצים עשויים להתאים
במקום זה אך הוא לא לחץ בנושא זה מהסיבה הפשוטה, אותה אמר לי לאחר מכן, שאדם זה יודע על עצים הרבה יותר ממני. המחשבה
על כך וודאי מילאה את מחשבותיו במהלך השעות הבאות, כי לאחר זמן רב הוסיף ואמר: "הוא בוודאי יודע על כך יותר מכל אדם אחר
בעולם כולו... הוא מצא דרך מושלמת להיות שמח".
הודות ליערן זה, לא רק היער, אלא גם שמחתו של אלזאר בופייה הוגנו. הסכנה היחידה לעבודתו הייתה במלחמת העולם השנייה.
הרכבות הונעו על ידי פחם וכך החלה כריתת עצי היער. אך העצים היו כה רחוקים מכל כביש גישה והובלתם הייתה כה קשה, עד כי זנחו
את הרעיון. הרועה לא ידע על כך דבר. הוא היה במרחק שלושים קילומטר משם, ממשיך בשקט בענייניו, מתעלם ממלחמת העולם
השנייה ממש כפי שהתעלם מן הראשונה.
ראיתי אותו בפעם האחרונה ביוני 1945. הוא היה אז בן 85. שוב נסעתי ליערות היפים מעשה ידיו, אך הפעם, היה אוטובוס מיוחד שנסע
לשם. חשבתי שאולי בגלל מהירות הנסיעה לא יכולתי להבחין במקומות שאז טיילתי בהם ברגל. אך היה שלט ועליו שם הכפר, כדי
שאהיה בטוח שאכן זהו אותו כפר נטוש שפעם היה. ב- 1913 היה כאן כפר של אנשים קשים ואומללים חסרי תקווה, עכשיו הכל השתנה.
אפילו האוויר עצמו. במקום האוויר הקשה והמאובק שהיה כאן בעבר נשבה כאן עכשיו רוח רכה וריחנית. מרחוק נשמע צליל נעים כמו
של מפל מים. זו הייתה הרוח, הנושבת בעצי היער. ואז, לתדהמתי שמעתי קול מים נוסף, וראיתי שבנו מזרקה, ולידה שתלו פרחים יפים.
בכל מקום ניכרה תקווה ושמחה, הכל חודש ושוקם. הבתים החדשים עמדו מוקפים בצמחיה שופעת, באי סדר מופלא, צמחי מאכל
ותבלין, כרובים וסלרי, ורדים ואפונים וכלניות. זה הפך מקום בו כל אחד היה רוצה לחיות את חייו.
מנקודה זו המשכתי ברגל. החיים התעוררו עם הטבע. הטבע התעורר מקברו. יכולתי לראות שדות קטנים של שיבולים וחיטה. האחו היה
ירוק. תוך שמונה שנים שב האיזור לפרוח בבריאות ושפע. כעת היו כאן בתי חווה יפים, עדות לחיים שמחים וטובים. ולצד כל חווה היה
מעיין משלה, מוקף מנטה רעננה. אנשים התמלאו בשמחה, חיים ואהבת הטבע, בנים ובנות צוחקים ונהנים מחייהם הטובים. גם אלה
שחיו כאן בעבר, חייהם השתנו לחלוטין. יותר מעשרת אלפים אנשים חברים את אושרם לאלזאר בופייה.
כשאני חושב שאדם אחד, גוף אחד, ונשמה אחת, הספיקו כדי להפוך מדבר שממה לארץ המלך, אני מבין שגורלו של אדם יכול להיות
נפלא באמת. כשאני חושב על הנחישות ועל הנדיבות המופלאה שנדרשו לאיש על מנת לממש את הדרך בה בחר, אני מתמלא הערצה
לאיכר זקן זה, שהצליח להשלים משימה שוות ערך לאלוהים.
אלזאר בופייה מת בשלווה ב- 1947.