עוגה בלי מתכון

חלק א'

יש הבדל גדול השתיים האלה: 

הראשונה היא הבהלה שיש נוהגים להתקף בה מול כל-מצב-שהוא שעומד להתרחש (עם הבהלה או בלעדיה). למשל, מול סופת שלגים 

שעומדת לבוא, או מול קריסת מערכות זו או אחרת. השנייה היא הרצון להגיע מוכנים, ולכן עשיית פעולות של תכנון. 

במקרה הראשון הפאניקה, כשמה כן היא, היא כמו חליל שמתעקש שירקדו לפי הצלילים שלו. חליל פאן עשוי קנים-קנים, וכל רוח 

שבאה מזיזה אותו ומוציאה ממנו יבבות, ולכן הקנים נקראים בעברית "איבי הנחל'', גם כי איבים זה קנים, וגם כי בחודש אב נהגו ללקט 

קנים, וחודש אב ידוע כחודש של כל-מיני-מצבים שעומדים להתרחש, מה שקוראים בקיצור, צרות. 

במקרה הראשון, הבהלה הזאת היא ניסיון היסטרי לשלוט במצב. זו דרכה של התשקורת כידוע לנו. היא מקבלת את ה"צרה" 

הממשמשת לבוא כדבר המגיע מבחוץ, ומצליחה להכניס את כולם (כמעט ברוך השם) למתח. ומי הם אותם 'כמעט', אלה המעטים 

שאינם רוקדים לצלילים השתלטניים של הפאן המתוקשר היטב? אותם מעט, מעטים מול רבים, הם המתכננים.  

מתכנן טוב, מטבעו, אוהב לקחת בחשבון את המקרה הגרוע ביותר, הקטסטרופלי ביותר, שיתכן שיתרחש, וכל זאת דווקא מתוך עין 

טובה. המתכנן הטוב הוא המתכונן לקראת הבאות. הוא לא רואה באף מצב-זה-או-אחר דבר שמגיע מן החוץ, להפך, הוא פשוט על 

מקומו, נוכחותו פשוטה, ומתוך שהוא נוכח ועל מקומו ובישוב הדעת, הוא קשוב למציאות שהוא חלק ממנה כעת, ועושה השתדלות, 

במידה שאדם יכול לה. הוא לא מנסה לשלוט-במצב, כי ברור לו שעליו לשלוט-בעצמו כדי שיוכל להתמיד בנוכחותו השקטה, ועל כן 

המועילה. איך מגיעים למעלה הזאת...?

במקרה הראשון יש התעקשות לאפות עוגה רק על פי המתכון הכתוב בספר. ואם חסר אחד המרכיבים, נפלו השמים. במצב של פאניקה 

קשה מאוד לחשוב, שאולי אפשר להחליף את האגר-אגר שאין לי כרגע בביצה או בקורנפלור, או את הפטרוזיליה בסלרי. ואחרי שיוצא 

מה שיוצא, מתנצלים ש'היה חסר לי זה וזה אז זה לא יצא בדיוק כמו זה' ומראים את התמונה בספר, שכמובן נראית יותר טוב מכל 

מציאות. 

במקרה השני אופים עוגה בלי מתכון. כמו סבתות. ככה וככה. בערך. וזה יוצא מעולה. יוצא שהתכנון הטוב, איננו 

ידיעת-כל-הפרטים-מראש-או-שליטה-בהם, אלא להפך. זהו תכנון דינמי החי עם השטח, עם עץ החיים. זהו המתכנון של הנוכחים מול 

המציאות. אלה המקבלים בהרכנת ראש אוהבת את המציאות, מתוך ידיעה פשוטה, שכך ה' מדבר אתם. מתוך מציאותם. אלה האנשים 

הגדולים שאליהם אנו נושאים עיניים. אבל אני מחפשת את האנשים הפשוטים והקטנים, שמצאו בעצמם כוחות עצומים להישאר, להיות 

נוכחים. רבי נחמן אומר שמהאנשים הפשוטים תבוא ההצלה לכולנו. אז אותם אני מחפשת לי, כי הם משענת אמיתית.  אם אני תולה את 

שמחתי במציאות מסוימת, למשל שתהיה לי חווה על עשרה דונם משלי, אז לא טיפחתי בתוכי כוחות של השארות-נוכחת ושל (על דרך 

משל) הכנת עוגה בלי מתכון ממה שיש. 

חלק ב'

כדי להכין עוגה בלי מתכון, בנאדם חייב לדעת מה יש לו, ואז אפשר לשחק עם המרכיבים. 

כדי להכין עוגה בלי מתכון, בנאדם חייב שיהא לו איזה שהוא מושג מה הטעם שהוא רוצה להשיג. חריף, מלוח, מתוק, מתובלן?

כדי להכין עוגה בלי מתכון צריך את כמה כלים בסיסיים. 

רובנו מסתובבים בלי כלים, בלי מרכיבים, ומתעקשים להכין עוגה. זה אכן יוצא בהלה. כשמגיעה איזו מציאות, אנחנו כ"נבהלים לזהב". 

בעברית 'זהב' משמעותו זה-הב, הב לי, תן לי מזה עוד... ועוד. בבהלה לזה-הב הרבה אנשים נרמסים על הדרך. אבל אנחנו בטח זוכרים 

את הסיפור על האיש שגילה שהאוצר נמצא אצלו במטבח, ולא מתחת לגשר הכי שמור בעיר הכי סואנת בקצה השני של המדינה הכי 

גדולה...  

נחמה, שפעם קראו לה נטליה, כבר עשרים שנה בארץ, ומאז שהיא הגיעה היא נעה ונדה. היא גרה בקיבוץ, ואחר כך בבאר שבע, ואחר 

כך בירושלים והחליפה הרבה דירות ברחבי הארץ כולה. מחפשת את הבית שלה. ברור לה שהיא בבית כאן בארץ, חזרה הביתה. אבל 

שם ברוסיה הייתה למשפחה גינה גדולה גם כשהם גרו בעיר ואמא שלה גידלה הכל במו-ידיה ושימרה הכל במזווה שמתחת לבית 

בצנצנות גדולות. ולפני שהם עברו לעיר הם חיו בבית עץ גדול על שפת נהר ומאחורי הנהר, היא זוכרת את היער שאין לו סוף שאחיה 

היה משחק שם.  

היא אומרת שכל תנועה כזאת היא טראומה לנפש. אנחנו יושבות בביתם הזעיר בהרי ירושלים בישוב דתי. היא מוכנה בחפץ לב לוותר 

על כל הטבע שהיה מנת חלקה, על אהבת חייה לחיות כאיכרה כמו הוריה, הכל בשביל לחיות במקום של תורה. רק כך היא על מקומה, 

נוכחת, מוכנה לכל מה שיקרה. כך היא אומרת לי. פעם קראו לי נטליה אבל זה כבר לא מתאים לי. השם ההוא מזכיר לי נטילה של חיים. 

התייעצתי עם איש גדול והוא אמר לי: עכשיו כשאת פה על מקומך בארץ, הכי מתאים נחמה. כמו שאביתר בנאי שר 'כמה עומק יש בלי 

גבול בנחמה'. 

תמר, ישראלית לגמרי, גדלה על ואדי עצום מוקפת בטבע, היו לה חמור ותרנגולות, והיא הייתה הולכת בוואדי ומלקטת חרובים, תותי עץ, 

אגוזי מלך וחמצוצים לפי העונה. היא הייתה מתרחצת במעין הסמוך לביתה, והולכת יחפה על האדמה ושותלת ירקות בערוגות בכניסה 

לבית. היא הסתובבה בכל העולם, אבל מזמן כבר לא יוצאת מהארץ. יש לה עדיין את הבית שלה שם, אבל היא בחרה לגור באחת הערים 

הכי נידחות בדרום עם בעלה וילדיהם. היא אומרת לי: "אין כמו הנוף כאן, אני מאוד מחוברת לטבע ולנוף הזה, אבל מצאתי משהו יותר 

מהנוף". היא עובדת באותו עיסוק של דוד המלך. אה... לא לא היא לא קיבלה מינוי להיות מלך ישראל, אבל היא בהחלט מלכה. ובעניין 

העיסוק של דוד המלך, נכתב עליו שבזמן שכל המלכים היו סופרים כסף וזהב, הוא היה עסוק בבדיקת כתמי הפרשות לצורך טהרת 

אישה לבעלה. במילים אחרות, היא מתמחה בבדיקות טהרה של נשים בתקופות השונות של הוסת שלהן כדי לעזור להן להגיע בזמן 

לביוץ ולהרות, ובהנחיה אישית של כלות לכלולותיהן. 

כדי להיות נוכחת, מול-כל-מצב-שהוא שעומד להתרחש, בין אם שלג או טלטלה אחרת, אני צריכה להיות בבית. להיות שייכת לאנשים, 

למקום שלי. וזה לא עניין של מזל, אלא של בחירה והכרעה מודעת. מן הכוח אל הפועל. כן מן הכוח. בהתחלה צריך בהחלט ללכת בכוח, 

כנגד כל התשקורת של התקשורת, או התשקורת של הניו-אייג', שני הפכים שהם בסך הכל שתי צורות שונות של פאניקה. פאניקה 

להבהיל, ופאניקה להרגיע. 

בהתחלה צריך בכוח להפסיק, לקטוע את הילד הקטן שבוכה ומתאונן בתוכי, ש'אין לי' ו'למה הוא קיבל יותר' ולהיות עם עין טובה על 

האנשים סביבי, ועל הבית שלי, ועל השכונה שלי, ועל כל מה שקיבלתי, פשוט כי זה מה שקיבלתי. ולהפסיק לרצות את המציאות 

ששייכת למישהו אחר. ואם לא אלמד עכשיו ומהר להיות נוכחת, אז כשנוכחותי המלאה תדרש זה יהיה מאוחר מידי. כי לא התכוננתי. וזו 

התכונה הנדרשת למתכוננים. 

ובמתיקות נפתחות לנגד עיננו המשתאות המילים של השפה העברית, כשהרב רפאל הירש זצ"ל פורס את שורשי המילים בפירושיו 

המופלאים. שם, בשורשים נמצא הסוד, כך הוא לוחש לנו מלפני מאתיים שנה. והוא אומר:

"ויבוא יעקב לשבת בארץ מגורי אביו". יש לשבת, ויש לגור. לבוא לשבת, זה כדי להישאר, להיות נוכח, זה כדי לתקוע שורש על מקומך. 

לגור זה ההפך הגמור, מלשון גרות, מלשון אי שייכות למקום. עד כאן דבריו. 

לגור זה מלשון 'מגור', אתה כל הזמן בפחד. כשאתה יושב במקומך אתה באלמגור, אתה ללא פחד. מה שיש זה מה שיש. מה שיתרחש 

הוא שיתרחש, אני נשאר לשבת כאן בכל מקרה. ומתמודד. אלה האנשים שבמקרה חיים כאן סביבי. הם לא במקרה כאן, הם חלק 

ממציאותי. עלי לעזור להם לרצות לשבת, להישאר. לא להחליש אותם. ישיבה זה גם מלשון שבת, שבת זה מצב של שיא ההרפיה. אם 

כך, כדי להגיע מוכנים אנחנו חייבים לשמוט, להרפות. אבל ההרפיה יכולה לבוא רק אחרי המאמץ הראשוני ההתחלתי שהזכרתי קודם, 

רק אחרי הבכוח. ואני מזמינה כל אחד ואחת להתחיל לבקש על נפשו בתפילה:

ה', עזור לי לשבת על מקומי, עזור לי להיפתר מהתחושה הנוראה ש'אני רק גר' כאן, מהזמניות והארעיות. גם בחומר וגם ברוח, להיות 

נוכח ושייך, ובבית. 

האם יש תפיסת עולם יותר בת-קיימא מזו? די, אנחנו כבר לא היהודי הנודד.