במידה מסוימת כולנו מדברים על דברים בלי לגמרי להבין בהם, כי מי יכול להבין את העולם המופלא הזה.
דיבור דורש הרבה ענוה, ולכן משה רבינו היה לא רק הענו באדם אלא גם התקשה בדיבור. ובכל זאת, אחד הדברים הכי מצמררים הוא
לשמוע אנשים מדברים בביטחון על דברים שמעולם לא ביררו, מול מישהו שדוקא בירר משהו. כתבת אחת כתבה בנחישות בעיתון
ש'שמיטה זה דבר מיושן', ש'כבר לא רלוונטי בימינו' כי 'פעם לא ידעו לטייב את האדמה, והיום יודעים', אז כבר אין שמיטה נצרכת. היא
הוסיפה בסוגריים שזה גם כתוב בתנ"ך... אייי...
אז אם השמיטה היא דבר מיושן, אז איך זה שאנחנו עדיין לא יודעים איך עושים את זה. דברים ישנים זה בדרך כלל דברים שמיצינו את
השימוש בהם, ואילו בשישים שנה האחרונות, שלא לדבר על האלפיים האחרונות, לא הצלחנו לקיים שמיטה באמת. מה שיש לנו בינתיים
זה כביש עוקף שמיטה. אבל העיקופים והמעקפים האלה מאוד מתחשבים. והסיבה שאין אנו יודעים עדיין מה זה בדיוק שמיטה, ולמה
הכוונה, וגם איך בדיוק זה אפשרי, היא אותה סיבה שבגללה אנחנו עוקפים אותה בתקנות סביב סביב לה. מה הסיבה לשני העניינים
האלה? שאנחנו פשוט עדיין לא מוכנים לעשות שמיטה, לא פיזית וטכנית, ובעיקר לא נפשית. זה גדול עלינו.
השמיטה היא מקבילה לפסח. פסח הוא חג העצמאות ויומולדת לעם ישראל, חג שחוגג את היציאה משיעבוד אל החירות. שיעבוד: בכל
הרבדים, שיעבוד מצרים הוא צרות עין, צרות לב, צרות אופק). חירות ואי-תלות בכל המישורים: נפשית כלכלית בטחונית פיזית וכולי. כך
גם השמיטה רוצה לחגוג את ההצלחה הזאת של שחרור מכל הצורות של עבדות. והעבדות הכי פופולארית במאה העשרים היא עבדות
לחיים של מסחר וצרכנות, שהם חיים של תלות. יציאת מצרים יכולה להיות יציאה משעבוד לכלכל הנוכחית, ויציאה אל עצמאות בכל
רבדיה.
שני המועדים היחידים בתורה שבהם עצם האכילה היא מצווה הם רק שמיטה ופסח. אכילה זה גם סוג של עבדות, אך כאן היא
משחררת. אכילת מצת עוני בפסח, ואכילת שמיטה שהיא אמורה להיות אכילה שונה לגמרי מאכילת שאר השנים במחזור ה-7 היהודי
משמיטה לשמיטה לשמיטה, דרך שש שנים של מעשה בין לבין. כל שאר הסעודות בשאר החגים הן רק מנהג ואפשר לאכול בהן רק
פיסת לחם קטנה ואם יש אז לגימת יין אחת לברכה, ומספיק. ממש לא חייבים להפוך אותם לעיקר או למנה עיקרית. ולזה אנחנו לא
מוכנים נפשית. לצאת לחופשי. להיות בני חורין. זה גדול עלינו. יש גבול למה שאנחנו מצפים מעצמנו, לא רק כיחידים או משפחות, אלא
כעם שלם. והשמיטה (כמו פסח) קוראת לנו להתאחד במשימה הזאת.
כי תזונת שמיטה כוללת מעט מאוד מהירקות שהורגלנו בהם, ואצל אבותינו כללה בעיקר פירות מעצי פרי שעברו את גיל 4, לצד מזון מן
החי (חלב ביצים בשר מהעדרים שלהם), הרבה עשבי בר מלקט (בעיקר באביב הירוק שלנו אבל כל השנה). אפשר להוסיף בדורנו גם
נבטים ונבטוטים שגדלו על גן אדן החלון שלכם. אם איזה רבנות היתה מצהירה עכשיו שבמשך שנה שלמה אנחנו משתחררים מהתלות
בסופרמרקטים, במערכות יבוא מזון, והולכים לאכול אך ורק תזונה מקומית, אני בטוחה שאפילו שוחרי-הפרמקלצ'ר בארץ שזו שאיפתם
בדרך כלל, היו קמים וזועקים: כפייה דתיתתתתתתת...
אבל אני חושבת שזה חזון של ממש. חזון קשה להשגה, אבל אני מאמינה שבכוחות משותפים של כל חלקי הארץ נצליח להשיג, והוא בר
קיימא, ועליו שגשוגנו וקיומנו כאן בארץ הקטנה והמתוקה הזאת, עם האנשים המדהימים שבה. חזון המקומיות, או כפי שאני קוראת
לזה כאמור, חלק מתנועה לקראת התמקמות. זה טרנזישן עבורי. כי אני מאמינה, וגם רואה זאת עם הקבוצות המגוונות איתן אני נפגשת,
ששמיטה מדברת אל כולם, כשמבינים לאן היא רוצה לקחת אותנו.
כשאומרים על הארץ הזאת 'ארץ זבת חלב ודבש'... למה הכוונה? זה מצלצל לנו כמו שפע. אך חשוב שנבין: חלב הוא תוצר של שדות
מרעה גדולים. כלומר גידול צאן ובקר. וגם דבש הוא תוצר של שדות מרעה, מרעה לדבורים. יוצא שהשפע שטמון בברכה הזאת הוא
בהחלט לא שפע של חקלאות פולשנית, אקסטנסיבית, מונוקולטורית... אלא דוקא שפע של בר! התורה אומרת לנו שדוקא כאשר אנחנו
מניחים לשטחי הבר לשגשג, ודואגים לצמצם את החקלאות האנושית על שטחים זעירים בתוך אזורי המגורים שלנו, דוקא אז, כשיש יותר
מקום לטבע, ומרעה הבר (האחו, הבתה והחורש) מתחדשים, דווקא אז צפוי לנו שפע אמיתי. הבר הוא הוא 'הלב הפועם' של המערכת,
כפי שקראתי לו בספרי 'גן עדן בפתח הבית'.
את זמן ההתחדשות הזאת יכולה לאפשר שמיטה אמיתית. את זמן ההתחדשות הזאת יכולות לאפשר ששת שנות מעשה ששואפות
לקראת שנה של שבע, שפע, עצירה מבורכת. כי כל אלף אלפי הדברים בעולם נבראו לתכלית אחת: מנוחה, אי התערבות, כך שיוכלו
לשגשג מתוך עצמם, ולא 'בכוחו ועוצם ידו' של האדם. צריך להעז כדי לשמוט באמת. צריך גם להשתדל הרבה במשך שש שנים, כדי
להגיע מוכנים לשמוט בשנה השביעית.
יש היום תנועה של שומטים (לא משתמטים, אלא שומטים שזה ההיפך הגמור, כמו שמשרישים ומשרשים זה שני הפכים, או כמו
שרקבובית וריקבון זה שני הפכים גמורים), ויש יותר משותף ביננו, המחפשים את השמיטה, ההרפייה השלמה של 'לא בכוח ה', של
שיתופעולה עם התבניות הטבעיות. כולנו, ימנים ושמאלנים, קיבוצניקים ועירוניים, כיפה סרוגה וחילוניים וחרדים, צפונים ודרומים, וכן
הלאה על דרך זה... יש יותר משותף בינינו ויש לנו הרבה מה ללמוד זה מזה. אבל אולי דבר ראשון שחשוב שנדגיש הוא, את מה שיקר
ללב כולנו באותה מידה, ולא משנה מה המניע של כל אחד ואחת, וזאת הארץ הזאת. כולנו אוהבים את חבל הארץ הזה שהוא ביתנו,
ואם נפסיק לחפור לאחרים אם הסיבה שבגללה הם אוהבים את הארץ נראית או לא נראית לנו, אולי סוף סוף נמצא שאנחנו מאוד מאוד
דומים, חלקים של אותו השלם.
הארץ הזאת היא המקום שבו אנחנו רוצים להתמקם, והשמיטה יכולה להיות מקפצה משותפת להתמקמות של כולנו.
שמיטת שלום.