השמיטה הזאת...
אם כל המצוות על המאזנים, מונחות בצד האחד, והשמיטה לבדה מונחת בצד השני, הרי השמיטה מכריעה הכל. למה?
מי שגנן מבין את זה. הגנן הוא איבר מאיברי הגינה, חלק ממנה. והגינה היא חלק מגופו ממש. כשגנן כזה חולף בגינתו, או חקלאי כזה
במטעיו, ידיו נוגעות עם כל פסיעה פה ושם, פה הוא גוזם משהו, פה תולש משהו... ממש כמו לגרד באוזן או להתעטש, כך מתהלך הגנן
בגינתו. והנה בא כוח שאומר לגנן הזה: אל תגרד באוזן שנה שלמה. להבדיל אלף אלפי הבדלות. למה?
כי לגרד באוזן אין לה תכלית-עולם אלא רק מהנאות-הרגע ... וכל מי שעשה קורס או שניים או עשר ויפאסאנה יודע שאפשר להתגבר
על גירוד זה או אחר והשמיים לא יפלו. אבל השמיטה היא התכלית. תכלית שמים וארץ. שבת מנוחה.
מצוה, מלשון צותא, יחד, הציווי של המצווה הוא 'בצוותא!'. אנחנו רואים איך קל להסתגר כל אחד מול מסכו בדלת אמותיו ולא לצאת.
האוכל מגיע בארגזים עם שליחים, כל דבר שנזמין יקישו על הדלת ויביאו לנו, ויש לנו 'קהילות וירטואליות', אז אנחנו רואים היום
בפשטות שהצותא צריך ציווי. 'לך לך, צא התערה באנשים, תן להם משלך. זכור! בגינה קל לו לאדם להשתכלל ב'עקרון הרחבת הקצוות',
אבל שמור שלא תשתכח ממך הרחבת-הקצוות כלפי בני אדם'.
מה יותר בצוותא משמיטה?
כשאנשים יורדים למקלטים יחד, הם מרגישים איזה אחוות בצוותא כזאת, אם ברוח התקופה האחרונה שאמן לא תשוב עוד לעולם. איזו
מן אחדות ירידה למקלט. ואפילו, אני זוכרת מבית ספר, כשהיינו מתרגלים ירידה למקלט, גם אז היינו מרגישים בצוותא... ללכת שפופים
עם הידיים על העורף, לרדת מתחת לפני האדמה.... שותפות גורל. היינו צוחקים כדי שלא נבין לקראת מה בעצם אנחנו פה מתכוננים.
אז השמיטה היא כזאת. היא מן ירידה למקלטים. זה חידוש עצום, אבל עתיק יומין. השמיטה בכל תפארתה, בעצם מכריחה אותנו להפוך
להיות צוות, והיא עצמה היא מן סוג של 'תכנון לקטסטרופה' כמו שקוראים לזה בפרמקלצ'רית. תכנון פרמקלצ'ר נקרא גם 'תכנון
לקטסטרופה' כי המתכננ/ת צריכים לקחת בחשבון את הסצנה הגרועה ביותר האפשרית, ולכוון את התכנון כך שיתן מענה לכל צרה שלא
תבוא. 'להפוך צרה לצורה' כמו שרבי נחמן אומר.
הציווי של השמיטה עושה לנו אותו דבר, אבל לא מסתפק בגינה פה גינה שם, אלא בהכנה של עם שלם למצב של 'אין'. משמיים עוצרים
לנו את השיברים של הקניות שנדמה לנו שהן המחיות ומקיימות אותנו, ואומרים לנו, 'אי אפשר, אין לקנות אוכל עכשיו', תמצאו פתרון.
הרי לא יתכן שנמשיך בקו הנוכחי ונהפוך את חזות הכל ל'שופינג'... קניות לחגים... אבל השמיטה לא תניח לנו להסתפק בלהחליט בכל
בית אב אם אוכלים 'מצע מנותקים' או 'היתר מכירה' כי השמיטה היא לא מצווה צרכנית. ההיפך. השמיטה היא כמו פסח - שמיטה זה 7,
גם פסח זה חודש 7, ובשניהם אותו ענין: יציאה מעבדות לחירות. מהעבדות שלנו לחומר, לקניות, למכולת, לסידורים. יש חיים שהם
מעבר, לשם השמיטה רוצה להזמין אותנו!
כדי להתכונן באמת לשנה השביעית של מחזור השמיטה, ולהגיע מוכנים למצב בו נוכל באמת להתפרנס רק מהשפע של ששת שנות
המעשה שחלפו להן, אנחנו חייבים לרצות לצאת מראש של צרכנים תלותיים (המחלה של המאה העשרים) לראש של עצמאות אמיתית
בכל רבדיה.
אז נכון, היום מוצאים 'פתרונות' שהם רק עיקופים מתחשבים/כביש עוקף שמיטה. וטוב שכך, כי אנחנו פשוט לא מסוגלים נפשית
להכיל את ההזדמנות ששמיטה של ממש מציבה לנו. הפתרונות העכשוויים מתאימים ליכולת הנפשית המנוונת שלנו אחרי אלפיים שנים
שהפכו אותנו בטעות מ'עם של חקלאים ובעלי מלאכה' לעם של סוחרים/צרכנים ואנשי הייטק ש'גלו ורחקו מעל אדמתם' (כמו שאומרים
בתפילה). אבל אני לא מפנה אצבע מאשימה, כי אנחנו פשוט לא מוכנים נפשית לשמוט עדיין. תפסנו אחיזה ביותר מידי דברים.
צריך להתכונן לאט לאט, והבשורה המשמחת היא, שזה בדיוק מה שאנחנו עושים. במודע או שלא במודע. בטחון אמיתי כלכלי פשוט
הוא כן מהלך ישראלי, גם מלמטה וגם מלמעלה, גם מאיתנו האזרחים, התושבים, וגם מצד גופים ומוסדות... עושים אבל בלי ההקשר הכל
כך ישראלי ומתבקש הזה, של שמיטה. שהיא של כולנו.
שמיטה היא בעצם עשיה באי עשיה, או עשיה (של שש שנות המעשה) לקראת אי עשיה (של השנה השביעית). אבל 'שבע' היא תבנית
טבע, כמו שבעה צלילים או שבעה צבעים או תאי-הגוף שמתחלפים כל שבע שנים, וכל התבניות הן תמיד מחזוריות: נעות במעגל. כמו
ששנת השבע של מחזור השמיטה שחלף היא למעשה השנה הראשונה של מחזור השמיטה שעומד להתחיל.
תתחברו איתנו להבנה של 'לקראת מה אנחנו חותרים', אנחנו הישראלים בכלל מכל הסוגים ומכל הדיעות, וגם אם אתם כבר 'שומרי
שמיטה' או להבדיל 'שומרי פרמקלצ'ר', אז יש כמה פתותי מידע שיאירו מדוע השמיטה היא, לאלה וגם לאלה, השליחות המיוחדת שלנו,
כולנו, החיים כאן בארץ היום. אכן, לעמישראל שליחות יחודית מסוגה המבדילה אותם משאר עושי-טוב בעולם. והשמיטה היא מהותית
לשליחותנו.
ובינתיים, כשאתם נאבקים לא לגרד באף או באוזן, ועדיין לא לגמרי קולטים למה בעצם זה נחוץ כל כך להתאפק... בינתיים לפחות סמנו
לעצמכם וי גדול על הזכות להאמין מעל הדעת, שזו הדרך.
וגם, יש עניין, כשרק יום אחד חלף מאז שהתחילה שנת השמיטה הזאת, וכבר אני כל כך מתגעגעת לגנן ולגדל, יש ענין להכיר ולשמוח
בכך שזכינו להיות גננים, ואנחנו עושים מה שאנו אוהבים ואוהבים מה שאנחנו עושים, ובלעדי השמיטה אולי מעולם לא היינו כל כך
יודעים את זה. ובזמן שמתאפקים לא לגדר באף ולא לגרף זלזל, זו הזדמנות פז, רק להתבונן ולראות את הפלא הזה. כי השמיטה נותנת
לנו פידבק יומיומי על מה שעשינו בשנים שקדמו לה למי שיודע להתבונן בתבניותיה. הרי עכשיו בשמיטה, נדע סוף סוף מה ממעשי ידינו
יש לו הכוח להמשיך להתקיים גם בלעדינו. כמו שיקוף שמימי אלוקי על מעשי ידינו הצנועים, וקריאת כיוון.