ב"ה
מצאתי את עצמי גרה בתוך 'חצי עיר' , או מה שקוראים 'סבאורבאן'. בלי עין הרע יש לי גם אדמה סביב הבית. ותרנגולות ויונים, עצי פרי
וערוגות. זה אלף-בית בשביל אנשים מסוגי. לא פינוק, ולא מותרות, אלא שפיות. בריאות נפש. השכנה ממול, שגרה בקומה רביעית, קוראת לבית
שלנו 'חוות בודדים'. השכנים ידידותיים אז אנחנו לא בודדים. אבל אנחנו בהחלט חווה מבודדת, בלב המדבר העירוני.
באמת, הגשמתי חלום. תמיד רציתי חווה. תמיד ידעתי שתהיה חווה.
שטחים גדולים, מתוקתקים פרמקלצ'רית, עשויים טוב טוב, מכל הצדדים, עם קצוות עשירים ושפע בסל. והנה אני מוצאת עצמי במינאטורה של
חלומי. אמנם יש הכל, אבל הרבה שטח אין.
אם תשאלו אותי היום, זו פרמקלצ'ר במיטבה. זו האומנות שלנו: להכניס הכל הכל על שטח זעיר, כאן צריך באמת מתכננ/ת שיודע/ת לתכנן.
תענוג.
אבל מה עם החווה??! מה עם החקלאות בקנה מידה גדול? לפחות שני דונם.... מובן אפשר לעבור לגור בקצות הארץ, אבל לנו זה לא מתאים.
כאן קהילתנו. מובן, אפשר לשכור חלקה חקלאית לא רחוק, אבל עם ילדים זה לא מציאותי. אז הקמתי לי חקלאות בקנה מידה גדול, בתוך
השטח המינאטורי שלי. חקלאות כזאת שמעסיקה אותי מבוקר עד ערב, אבל גם לא כובלת, ממש כמו שחקלאי פרמקלצ'ר צריכים להיות.
ניחשתם?
משתלה ביתית!
שתילים מכל דבר. זרעים וייחורים. צמחי פרמקלצ'ר רב שנתיים. תענוג. שפיות, בריאות הנפש. לא פינוק. מי שאוהב אדמה בציפורנים, סימן
שהוא... אוהב אדמה בציפורניים. וזהו. המשתלה, על אש קטנה כל השנה. פה באה שכנה, פה קבוצת תלמידים, פה גננת או מורה שרוצים
לשתול יער.
אבל בטו' בשבט, אני מתכוונת אחרי טו' בשבט, המשתלה הזעירונת שלי מתרוקנת.
ואז אני מבינה למה השנה הישראלית מתחילה בפסח, ולמה כתוב בתורה שניסן הוא החודש הראשון לכם (ולא כמו שחושבים, בתשרי). כי
באמת, בפסח אני מתחילה הכל מחדש. שמחה על כל השתילים שהפכו להיות כבר יער צעיר. ומתחילה לגדל יער חדש, לקראת השנה הבאה.