ביום בו סיימתי את לימודי הגינון (מה שקוראים היום 'אדריכלות נוף' או 'עיצוב גנים') וקיבלתי תעודת 'גנן מוסמך', זכיתי לקבל מחברה יקרה גם
תעודה בצורה של עץ מחייך עם התואר: 'גנן מושמח!". ובאמת, נראה שלא לימודי הגינון המקצועיים הם שהפכו אותי להיות הגננית שאני היום,
כי אם משהו אחר, שהוא כמעט על גבול יצר. יצר הגינון הטבעי שבאדם.
אפשר כמובן לתקתק מערכת השקיה, לפרוס מרבדשא, לתקוע כמה ברוש לימוני, בוגנוילאה וליימקווט על מסלעה עם סלעים מיובאים מחו"ל,
ולקרוא לזה גינון. אפשר אבל משעמם. ונגוע בחשיבה של מתכונים. אף פעם לא בישלתי לפי מתכונים, איך אגנן על פיהם? הרי באנו לכאן
להתענג. באנו להתענג על זיו. באנו להתענג על זיו השכינה, כה אמר הרמח"ל בספרו המתוק. כמובן, לטעמי, הדשא של השכנה לא ירוק יותר,
אבל הדשא של השכינה בהחלט כן.
והתענוג מצוי בתהליך. אפשר לומר שתהליכים זה מייגע, אך גם זו תהיה חשיבה נגועה. ואנחנו עניינו אהבה בתענוגים. כל הטבע זה תהליכים,
וכל ה'מעל-הטבע' זה תהליכים, וכל התורה מתקטנת להליכות ומתרחבת למהלכים שמימים, לא ככה? וכך הגנן מתהלך מפה לשם, מגיזום שיחי
הפטל לדילול הצנוניות, כולו אומר כבוד.
אז איך קרה שאנחנו מרשים לעולם להאיץ בנו? איך זה קרה ששעון הוא משהו שאנחנו בכלל מוכנים להסכין עימו? לשכון איתו? כשידוע לנו
היטב עד כמה זה מסכן את ההתהלכות שלנו אל... ומעבר ל... כשידוע לנו היטב כמה זה מרחיק את השכינה מן הגינה, שלא לדבר על
השכנים. אותה שכינה שאנו אמורים לגונן עליה בכל גינה, ולעגל איתה כל פינה. מקו ישר למעגל, מחפשים אותה. הרי השעון הוא רק מנגנון,
והרי אנחנו לא רק מנגנון. לא רק.
והגינה לא מתפתחת לפי כיוון השעון. יש זמן בגינה, ומועדים, אך זהו זמן שנמצא מעל-הזמן. יש הרבה דברים שנעים עם כיוון השעון, אבל
דברים רבים אחרים הולכים נגד כיוון השעון וטוב שכך. חכמינו קראו לזמנים המיוחדים האלה תקופות. כל תקופה בלוח השנה ומאפיינה...
מתקופה תשרי ועד תקופת תמוז.
לימודי הגינון המקצועיים שעברתי לפני עשרים שנה היו ניסיון כזה לייצר גננים-מקצועיים שמתקתקים מכרזים לפי שעון ומגלגלים הון, מן הון
להון. ושלא תבינו לא נכון: אני מעריצה גננים מקצועיים כאלה שמרימים לך גינה בלי צורך בתחזוקה או עם (הכל לפי רצון הלקוח), עם שתילים
בוגרים ומערכות השקיה ושבילים מתוקתקים. זה מרשים בעיני.
אבל במקרה שלי זה פשוט לא הצליח להם.
למרות שסיימתי את הקורס בהצלחה, הצלחתי גם לגרום לכמה מורים התקף לב כשהבאתי מאמרים וספרות (לא היה אז אינטרנט) המורים על
כך שלא יתכן שצריך להשקות כל כך הרבה, לגרף כל כך הרבה, להרעיל כל כך הרבה ביסודיות כל עשב וציץ ופרפר ודבורה. מבחינה זו, אני
כישלון של המערכת. וכך קרה שהתעצבתי להיות גננית שונה בתכלית מה'גנן המוסמך' שהיה אמור להתקבל ממני, ותסמכו עלי, אני סמוכה
ובטוחה שהעיצוב הזה היה חלק מתהליך בלתי נמנע, ושימח אותי מאוד. כי במירוץ, יש אנשים שמתמכרים לנדנדה של ההצלחה והכישלון, של
התרוממות הרוח והרפיון הידיים, של לענות (מלשון לענה, שזה שיבא) לכמה שיותר שיחות שלא נענו בו זמנית, להיות מתוקשרים, ולעשות
רכישת ציוד כבד באינטרנט... ויש כמה שנושרים בדרך, ולא נבהלים, אלא מבינים שנשירה טבעית היא תהליך בריא של התחדשות הרקמה
החיה. והחיות הזו היא בעצם כל מה שאי פעם היה חשוב לחיות בשבילו.
בעולם שמתנהל (ההפך מ'מנוהל') כך הפעולות נעשות לא משום ש'הגיע הזמן', אלא משום שהפעולה עצמה קוראת אליך להיעשות: לכל דבר
יש עת בעולם כזה. אם לא קוטפים פרי בשל בעתו הוא ייפול ויאבד. כך הגנן ההוא, שנשר כעלה בגנו, חי מעת לעת, מפעולה לפעולה, הפעולות
קוראות לו והוא נענה להן, הוא יודע שעת לעשות כי עת לעשות... כמו חי בתוך צו השעה .
'ויניחיהו בגן עדן מקדם'. כה אמר קהלת 'טובה נחלה לרואי שמש'... לך תבחר גינה שטופת שמש. וקדם זה צד השמש, המזרח, גן עדן פניו
מזרחה, טוב לצמחי הגן, טוב לגנן.
'לעבדה ולשמרה'... 'לעבדה' זה תכניות לפיתוח. 'לשמרה' זה תכניות לשימור... יש הסכמה מלאה על שני המהלכים האלה בעולמינו, אך כיום הם
נתפסים כנפרדים: או שמשמרים דבר או שמפתחים אותו. ואילו בגן עדן אין הם הפכים. במצב גן עדני (מתוקן, וצריך סבלנות עד לגמר התיקון,
זה לא תיכף עכשיו) יש גם פיתוח וגם שימור בעת ובעונה אחת. הפיתוח מזין את השימור ולהיפך. זה כבר לא או או. זה עולם של גם וגם.
'לעבדה ולשמרה'... לעבדה זה 'תבונת כפיים', ולשמרה זה 'תום לבב'. כך מתואר דויד המלך. גם וגם. משם מתחילים שוב לחיות את עץ החיים.
מעל הזמן של עץ הדעת. "גנן נעול אחותי כלה" הגנן לא היה בגנו כבר זמן רב, כי היה נעול, ודווקא זה הפך את הגן לקסום כל כך. הגן שנעזב
התכסה חיפוי ועשבי בר, פלאי הבריאה.
יש גנן שמגדל ברוקולי בשורות ישרות וקוצר ומכין מרק ופשטידה. ויש גנן שמניח לברוקולי בגינתו לפרוח זרים צהובים עבור כוורת הדבורים
שלו, והוא יושב ליד הפרחים ויודע שהם נבראו, והוא נברא. זה מושמח וזה מושמח. ויש גנן כזה ויש כזה. שניהם דברי אלוקים חיים.