נכון, סוללים כבישים, חניון, 'שלמת בטון ומלט' עלתה לנו לראש... ועברה את הגבול, גבול הטעם הטוב, גבול הבר. חיות נלכדות בצד אחד של
הכביש, אנחנו נלכדים בצד אחד של הכביש, ואיך נצא אל הטבע כשהישוב כל כך מוגדר ומגודר?
אבל לפחות גם לומדים לקחים. ובכבישי הארץ חדשים-כישנים התווסף לנו גם אלמנט תכנוני חדשני: גשרים אקולוגים! חידוש.
בונים אחד כזה מול ביתנו, כמתנוסס מעל ראשינו. וגם גילינו כמה מעברים מסתוריים כאלה, גשרים תת קרקעיים, מתחת לכביש המהיר. אפשר
לעבור מצד לצד, אנשים, דורבנים, נמיות וצבועים. אפשר! יש מוצא! מסדרונות חיים בין אי ירוק אחד בים-הכבישים-הסואן לבין אי אחר, אי של
שפיות. ובמסדרון, כמו במסדרון, התקן את עצמך! הנה אתה עובר לעולם הבא, ממד מציאות אחר! ש...ששש...ששש... טבע!
למה יש גשרים מעל וגשרים מתחת? פשוט: הרי זה ידוע שיש אקולוגיה חיצונית ואקולוגיה פנימית. כל מי שלמד איזה שיטת הילינג בטח יודע
את זה. פרמקלצ'ר של הנפש זה מעולה, פרמקלצ'ר של הגינה מעולה, אבל אין להסתפק באחד מהם. אז צריך גשר מעל וגשר מתחת. שני
הגשרים חיוניים לקיימות, לקימה בבוקר בדיצה, ולבב חפץ ורגש...
אלא מה? האקולוגיה החיצונית, כשמה כן היא, מוחצנת, היא ניכרת יותר, כמו הגשר המפואר מעל הכביש. כולם עוברים ורואים אותו. ואילו
הגשר התת קרקעי, פנימי ומוסתר. למתח לכביש מעטים האנשים היודעים שהוא קיים. אך החיות כבר מזמן גילו אותו באינסטינקטים הערים
שלהן.
* * * * * *
לפני כמה ימים ביקרה אצלי כאן בבית יער, קבוצה נפלאה של לו' נשים מכל קצוות הארץ, מכל הזנים ומכל הסוגים... יום שלם מבוקר עד ערב
היינו יחד, הן באו לשמוע על פרמקלצ'ר ותבונות-קדומות-מסורתיות-מקומיות. סביבתנות ישראלית, שורשית מאוד, שורשי אויר הנעים ברוח כמו
של פיקוס עתיק. היו להן שאלות מצוינות, ולי היה מעניין (למרות שכבר שמעתי כבר שיעורי פרמקלצ'ר בחיים שלי). גם היה להן מה להוסיף
ולחדש. חידושים אני אוהבת. דיאלוג זה מלשון דילוג, והזמן לכן דילג וחלף מהר ובנעימים.
ואני סיפרתי על המסע שלי האישי, ועלה הקשר למהלך הישראלי בכלל, דרך החיבור שמצאתי לי בין חכמת אבותינו הקדומים לבין הידע
הסופר-עתידני של הפרמקלצ'ר... חיבור שנחשף בפני, תוך קילוף עשרות רבות של קליפות בצל שכיסו אותי, וכל קילוף התמודדות לי, התנגשות
בין שני עולמות החיים בתוכי, רעידת אדמה. ואז: 'ושקטה הארץ שבעים שנה'... מצאתי משהו! אבל לא להרבה זמן..מהר מאוד מצאתי עוד
משהו להתגעש סביבו, שני הפכים גמורים שמטלטלים אותי באמיתותם, ואני יוצאת שוב למצוא את הכתוב השלישי (שמעולם לא נכתב) ויכריע
ביניהם, יחבר אותם לאחדות אחת.
המשהו הזה שמצאתי הוא לא דתי ולא חילוני, הוא תמיד גם וגם. אני אוהבת גם וגם. העולם נברא ממחלוקת, מחלוקת זה נהדר! כך נולדות
תובנות נפלאות והתחדשות לעולם. כל סוגי המחלוקות: בין מים למים, בין יבשה למים, בין מין למין, בין איש ואשתו, בין בעלי דעות שונים, בין
בעלי אמונות שונות. בפרמקלצ'ר קוראים לזה הרחבת הקצוות: בקצוות יש מפגש בין שני מדיומים שונים, וכשהם נפגשים נברא דבר חדש.
המפגש עם הקבוצה היה מעניין, כי הנשים שם בעצמן היו נשים כאלה שעוברות טלטלות בדרכן להתחדשות.
לקראת מחצית היום הרימה אחת הנשים את ידה, אישה משכילה על פי שאלותיה כל היום, אבל יותר מזה בעלת בינה. בחיצוניותה - חילונית.
בדיבורה - ישראלית.
- איך הגעת לכל זה? לחיבור הזה בין פרמקלצ'ר לשמיטה? לחיבור הזה בין עבודת הנפש לעבודה בחומר? היא שאלה.
- אני בעלת תשובה, אמרתי, וזה אומר שאני חיה במציאות של שאלה, יש לי כל הזמן שאלות, שאני חייבת לברר לעצמי. הגעתי לזה בגלל
שלעולם אהיה גם חילונית, גם 'כיפה סרוגה' וגם חרדית, בעת ובעונה אחת, ואני מרגישה ש'בעלי תשובה' זה זן חדש של ישראלי. הוא גם וגם וגם.
היא שתקה רגע ואז אמרה:
- בונים עכשיו מעל הכבישים הרבה גשרים אקולוגים.
היא לא ביארה את דבריה. אבל אני התרגשתי מאוד כשנפל לי האסימון מה היא בעצם אמרה. איזה משל יפה! בשתי מילים היא נתנה שם
לתחושתי זה שנים רבות.
עוד במבוא לספרי 'גן עדן בפתח הבית' גיששתי אחרי ההגדרה הזאת. זה היה לפני שתי שמיטות (14 שנה). כתבתי שם מילים שעבורי הן יעוד
בחיי: " אני מאמינה כי הטבע, הנעלם לנגד עיננו היום, נוגע ללב כל אדם באשר הוא. ההבדלים בין בני האדם ברורים וכבודם במקומם מונח, אך
זהו המשותף בינינו שביכולתו ליצור שינוי אמיתי. אהבת הטבע המקננת בכל אדם עשויה להזין ולדרבן יוזמה בונה ומתמשכת בה יוכלו ליטול
חלק מגוון הצבעים בחברה המקומית".
גשר אקולוגי! אהבת הטבע והארץ קושרת את כולנו. כולנו פשוט אוהבים את חבל הארץ הזה ויכולים למצוא את המשותף בינינו סביב נקודה
מאחדת זו: האדמה, הסביבה. האקולוגיה: אקוס = בית. והאדמה היא ביתנו.
לפני כמה שנים שמעתי ציטוט מנועה ירון דיין שאמרה על עצמה: סגורה לרגל שיפוצים'. אני מרגישה שאני 'פתוחה לרגל שיפוצים'. אני מזמינה
את כולם להסתכל בתהליכי התכנון והשיפוץ של הביתגן שלי. זה הרי הכי מעניין, כי כולנו משתפצים מזה מזה. לכל אורך הדרך שלי אני מוצאת
עצמי מהלכת על גשר תלוי כזה, בין שני העולמות שלי. זה שבאתי ממנו (ובו משגשגים ענפיו של עץ הפרמקלצ'ר) וזה שאני מתהלכת לקראתו
(שורשיו של העץ הזה העומד הפוך באויר).
שתילת עצים (ואפילו עצים הפוכים) דורשת הרבה חפירה. חפירת עומק עד מי התהום, עד הלחות בעומק האדמה, בחיפוש אחר יבשה שאפשר
לעמוד איתה עם שתי רגלים על הקרקע, משהו שבפשטות מקיים את העולם. משהו שבפשטות אפשר לנגוס בו והוא משביע (לא על דרך משל!)
– וזה הסימן שלי לכך שהמשהו הזה לא דמיוני, אלא ממש ענף של עץ החיים, בפשט.
רבנית גדולה אחת אמר הלי כשסיפרתי לה מאין אני ולאן אני חותרת, וכמה זה מטלטל לבנות גשר כשאני בעצמי משמת חומרי הגלם לבנייתו.
היא אמרה: "יש לך הרבה מה להפסיד". כדי למצוא מקום בו שתי הרגלים עומדות על הקרקע - צריך קודם לשמוט את הקרקע מתחת לרגלים.
אני הגעתי לתשובה אחרי שכבר ביססתי את הרגלים עמוק על אדמת המבטחים של הפרמקלצ'ר, עם עולם שלם של עומק, תובנות ואורחות
חיים.
וככל שאני משתפת יותר אנשים במה שקורה משני צידי הגשר הזה. מצד אחד ישוב אנושי ומצד שני בר גמור, ומנסה לעזור להם להלך
בחופשיות בין שני העולמות האלה, הלוך ושוב וחוזר חלילה, רצוא ושוב רצוא ושוב, כך אני מגלה שהגשר בעצם מוצק מאוד, ומוחשי. כי בסופו
של דבר שוכחים שיש שם בכלל גשר, והגשר הוא המשכו הטבעי של השביל, ומסתבר שבעצם שני צידי הגשר היו מאז ומעולם ישות חיה אחת!
הרי הכביש מתחת לגשר לא היה כאן תמיד! פעם-פעם שני חלקי ההר היו דבר אחד!!!
לא מזמן שלחו לי סרטון מדהים על תרבות ביערות-עד, של כפר שאנשיו חיים משני צדדיו של אותו נהר. משני צידי הנהר גדלים פיקוסים
נפלאים, ואיש זקן מלמד את נכדתו איך קולעים גשר משורשי האוויר שמעל הנהר, כדי לחבר בין שני חלקי הכפר. ברגע שהמלאכה הזאת
תשכח, ושני הכפרים ינתקו זה מזה, אין להם קיום. הם יודעים זאת, וממשיכים לבנות גשר, באמונה עצומה שאי אפשר להסביר אותה בהגיון.
חכמה של תמימות. האיש הזקן מסביר לה איך קולעים ומושכים ומחכים בסבלנות שהעץ יצמיח עוד שורש, כי כשהוא הזקן לא יהיה עוד, אסור
שמלאכת השורשים תשכח!!!
אני לא יודעת איפה הכפר ההוא ואיזה עץ זה היה. אבל אני יודעת איפה הכפר שלי, ואיזה עצים יש לי כאן. ואני חייבת להמשיך לקשור את
הגשר. מתהלכים על שורשי האורי המרחפים ברוח, וככל שמתקדמים קולעים את המשך הגשר ופוסעים עוד פסיעה הלאה. לבנות גשר זה לאט
ובשקט. את הצעד הבא אפשר לדעת רק אם כבר צעדת וקשרת את כל ההקשרים בשורשים שבצעדים שחלפו...