לפני כמה ימים זכיתי להיזכר ששכחתי איך עובדים. וכשאני אומרת 'עובדים' אני מתכוונת לעבודת כפיים. אולי למראית עין נראה לי שאני אדם
מאוד עובד, אבל ההתרחשות הבאה עוררה אותי לראות שהאופן בו אני, או חברים שאני מכירה, עובדים, הוא רק שריד דל למה שנחשב פעם
בגדר עבודה. מה הזכיר לי את כל זה? פגשתי דינוזאורים. אמיתיים. ועוד: הם היו אצלי בגינה. הופיעו בבוקר ונעלמו לפני השקיעה. ראיתי
אותם.סבא יהושע ואיציק מצ'יסטה. אפשר לומר גיבורי ילדותי. מצ'יסטה עבד הרבה שנים במכבי - אש והוא יודע לטפס על קירות ולהציל
אנשים. וסבא יהושע?
סבא יהושע הוא אבא שלי.
הם באו לעזור אצלנו לתקן גדר וטרסה שנתלשו על ידי עץ ענק שנפל לתוך הגינה בסופת השלגים. שניהם עברו גבורות: 70, 80. ובגלל שסבא
יהושע הוא אבא שלי, יוצא שאני בת של דינוזאורים.
שלא תחשבו, תמיד ידעתי את זה. זו מורשת קשקשים לשאת על הגב, וזה עובר אצלנו במשפחה. ומאז שאני זוכרת את עצמי תמיד נראו
עקבות דינוזאורים אצלנו בבית ובגינה, כמעט 365 ימים בשנה. ולמרות שבית הורי ליד עמק בית זית אני לא מדברת על העקבות המאובנות
בפארק - הדינוזאורים של בית זית, אלא לטביעות האצבעות המאובקות שלהם שתמיד תיקנו שיפצו עשו יצרו משהו במרחב הבית והגן. תמיד
אבק, תמיד הלמות פטישים, תמיד בשינוי.
חשבתי שבכל הבתים זה ככה.
היום נהוג לחשוב על אנשים בגיל של סבא יהושע ומצ'יסטה כעל אנשים שיושבים. אבל הם טפסו על הטרסה הגבוהה ועמדו על הסולם כמו
נערים, כשידיהם עסוקות כל הזמן בתיקון. בעצם, נערים שעושים כך לא יצא לי לראות מעולם.
היה הרגע ההוא, שראיתי מה שראיתי, והתחוור לי מה שהתחוור: שזה דור שהולך ונכחד. אין עוד אנשים מהקו-יצור הזה. ולא רק זה. גם האופן
בו הם עשו את העבודה. הם עבדו בלי להפסיק בכלל מבוקר עד ערב. עצרו רק פעם אחת לעשר דקות לקפה שחור וסרדין בפיתה שהביאו אתם
מהבית. וכל שאר הזמן עבדו בכזו מסירות, בכזו דבקות, בכזה עומק מחשבה, בכזו הבנה, בכזו אכפתיות כאילו זו הגדר שלהם שנפלה, בכזאת
יצירתיות.
כל אלה ערכים כל כך נעלים, וראיתי שהם כל כך ברורים להם, טבועים בהם מינקות, בלי תאוריות וחזון ומילים וכנסים, אלא בממשות נחקקה
בהם הידיעה הפשוטה, ש- כשעושים משהו אז עושים אותו על הצד הטוב ביותר. זכיתי לראות עוד יותר מזה אפילו... ובאמת מחילה שאני
מנתחת וממללת את זה אבל... תורה היא וללמוד אני צריכה...
-ראית איך אנחנו עובדים יחד? – שאל אותי מצ'יסטה בסוף היום לאחר שהתפעלתי בקול, והעבודה עמדה גמורה ואיתנה פשוטה בגאוניותה,
והם כבר סיימו לנקות אחריהם עד הפירור האחרון.
ועוד איזה ראיתי. הם עבדו הרבה פעמים יחד מאז שהיו נערים. הם יודעים לעבוד והם יודעים לעבוד יחד. הם מתפעלים זה מעבודתו של זה. הם
משלימים זה את זה, זה זריז ידיים זה זריז רגלים. הם נעזרים זה בזה בשלמות, בטבעיות, מחליפים תפקידים, ואף אחד לא מתנגד למקומו
בהיררכיה ביניהם, ואף אחד לא מתנגד לקבלת הוראות, כי אין במקומו שם פאסון או עלבון, אלא פשוט עובדה נתונה שנועדה רק לשרת את
הרגע הזה על הצד הטוב ביותר.
כשישבו לאותה הפסקה יחידה במשך עמל-יומם פתח מצ'יסטה בסיפור, בלי גינונים ובלי אמתלות (הרי אין זמן להקדמות). היה לו מה לומר ולכן
מיד התחיל ואמר: הכל לטובה. זה היה מבלבל לרגע, כי הוא פשוט היה בעניין של לומר משהו, כמעט הובכתי מהטבעיות. אבל תכף ראיתי, ככה
מדברים אנשי מעשים, פשוט אומרים, ואין סחור סחור.
אבל אני הייתי חייבת להסביר לפחות לעצמי את המהלך שלו, וחשבתי, אולי הוא אומר הכל לטובה כי הוא מקשר את זה לגדר ולטרסה שנפלו,
או אולי הוא אומר את זה בהקשר לחברות בינו לבין אבא, ואז היה לי קל יותר להמשיך להקשיב, וכל המחשבות האלה שרצו לי בראש היו
עשירית שנייה כי הוא כבר המשיך בשלו. פעם לא היו מסבירים הכל, תקשיבי ותביני.
הוא סיפר לנו על שני חברים מילדות . אחד הפך להיות מלך והשני נשאר איש פשוט. אבל היה הולך אחרי המלך לכל מקום כמו צל. וכל דבר
שהיה קורה למלך היה אומר לו חברו האיש הפשוט: הכל לטובה הכל לטובה, ואפילו שנקטעה אצבעו של המלך אמר לו האיש, הכל לטובה הכל
לטובה (לא יכולתי שלא להעיף מבט אל אבא שלי, שגם האצבע שלו קטועה כמו אותו מלך). אבל הפזמון החוזר הזה עלה למלך על העצבים
בסופו של דבר, והוא הודיע לחברו שכבר עבר את גבול הטעם הטוב וזרק אותו לכלא לשנה שלמה. ובדיוק אז נחטף המלך על ידי קניבלים (הוא
לא חש כל צורך להסביר גם את זה או לפחות להתנצל על התפנית חסרת הבסיס בסיפור, הרי המוסר השכל הוא העיקר, אז גם אני לא אנסה
להסביר את זה).
זרקו את המלך לסיר ופתאום ראו שאין לו אצבע, ומיד זרקו אותו מהסיר ושחררו אותו, כי לפי חוקיהם אין לאכול אדם בעל מום. וכמובן סוף טוב,
החבר נשלף מכלאו, ומיד אומר החבר, הכל לטובה הכל לטובה, כי אחרת גם אתה וגם אני, שהולך תמיד אחריך לכל מקום, היינו שנינו בסיר, עם
כל האצבעות.
הסיפור הפתאומי והלא-קשור- לכלום קלע לתיאור המצב כל כך, עד שהתבלבלתי שוב. ובמיוחד שנראה היה שהמספר עצמו סיפר מה שסיפר,
כי עלה בדעתו, ובעצמו לא הבחין כמה הוא מדייק ומאיר הכל. והם קמו שוב למלאכתם , נמרצים. וחיוך התמיד של מצ'יסטה על פניו, חיוך כמעט
ילדי. ואבא מוקף שקוע בערפל ענן העשייה שלו כמו בתוך ענני הכבוד, עם בגדי העבודה התמידיים שלא סרים מעליו לעולם. אלה גיבורי ילדותי.
ומצ'יסטה אמר פעם אחת, איזה דבר שסבא יהושע תכנן הכל כל כך עד הפרט האחרון, והביא כל מה שצריך להביא, ולא החסיר שום דבר שיש
בו צורך, הכל מדוד ומוכן. ובסופו של היום, רגע לפני שהלכו להם, גם אבא אמר רק משפט אחד: שלהשלים עבודה כזאת ביום אחד, זה יותר טוב
מלזכות במיליון דולר, כי הוא לא ישן שני לילות כדי לחשוב על כל הפרטים, ולא ידע אם נוכל לזה, והנה יכולנו.
תהיתי ביני לביני, איך אדם בן 80, שעובד מגיל עשר, וידיו כל כך למודות עבודה, יכול לומר משפט כזה, שלא ידע אם בכלל יצליח בידו הדבר
הזה שהוא מתכנן לעשות. הרי יש לו כל כך הרבה נסיון ואין לו שום מגבלה בעשיה בכל חומר! ואז נזכרתי: מתכנן פרמקלצ'ר טוב הוא כמו ילד,
כל תכנון שנקרה לפניו הוא בוחן אותו בעיניים חדשות רעננות, כאילו זו לו הפעם הראשונה להתבונן, לתכנן ולעשות. כאילו לא עשה דבר
מעולם. דף נקי כילד.
ואם הוא יודע מה לעשות מיד איך שעיניו נחות על הדבר-שיש- לעשותו, הכי הוא לא מתכנן פרמקלצ'ר כלל. קל לומר. אך הגאווה אומרת:
"עשיתי בניתי אני כבר יודעת".
לא כך אומרים דינוזאורים אמיתיים.