כשאנשים חשבו פעם על משהו מתוק הם חשבו על תפוח.
תפוח לא היה רק תפוח מהעץ, שהוא מתוק בפני עצמו, ולא רק סלט תפוחים עם סלק... אלא בעיקר סיידר. מיץ תפוחים תוסס.
אבל זה נכון בעיקר לארה"ב שם תעשיית הסיידר שגשגה בזמן שהחלוצים הראשונים כבשו את אמריקה מהאינדיאנים המקומיים.
הם גידלו אינספור עצי תפוחים מאינספור זנים, ורקחו סיידר במבשלות ביתיות תחת כל עץ רענן.
בארץ קדמוננו לא ממש חשבו על סיידר בהקשר של תפוחים. הם ראו בתפוח מתיקות בפני עצמו,
'תחת התפוח עוררתיך'... כמו שסוכר יודע לעורר, כך קח תפוח ותתעורר ממתיקותו. אבל גם הם הוסיפו מתוק על מתוק
(כי כיונקים אנחנו אוהבים מתוק) – והמתיקו את התפוח בדבש.
מכוורות דבש גדלו כאן בארץ מקידמת דנא, ביות הדבורים בארץ עתיק מאוד.
אבל הוא לא מוזכר רק בהקשר של מתיקות בריאה כמו בראש השנה
אלא גם בהקשר של התמכרות מופרזת, והתורה מתארת מצב שאנשים אוכלים כל כך הרבה דבש עד שהם מקיאים את נשמתם.
וְהָיָה מֵרֹב עֲשׂוֹת חָלָב יֹאכַל חֶמְאָה כִּי חֶמְאָה וּדְבַשׁ יֹאכֵל כָּל הַנּוֹתָר בְּקֶרֶב הָאָרֶץ." כמו שכותב הנביא ישעיהו – זה מצב שמתאר ארץ שוממה, שיש בה כל כך הרבה שדות מרעה, שהדבורים והבקר והצאן מתרבים בקצב מטורף...
יותר כבשים מאנשים, יותר דבורים מבני אדם. לאו דווקא מצב של ברכה. למרבה ההפתעה.
כי כמה דבש וחלב כבר אפשר לאכול? זה הרי לא ממש אוכל משביע.
היום לא שמעתי על אנשים שהתמכרו לדבש, אבל כשאנחנו אומרים היום מתוק
רוב האנשים למרבה הצער חושבים על שוקולד. שהגיע אלינו בכלל מהאצטקים...
מטעי השוקולד הראשונים שהוקמו בתחילת המאה היו על שטחים נרחבים של ברזיל , והקקאו נקרא הזהב השחור. זאת היתה תקופה אפילה במיוחד וגם כאן קשור המתוק מתוק הזה שהעולם נוהה אחריו – לחורבן.
החקלאים הראשונים של הקקאו היו מאפיונרים, הפועלים שלהם היו עבדים,
והרובה הוא ששלט אז. הם שרפו בלי הכרה וכרתו חלקות ענק של היער המקולל, הוא יער הגשם. מתאר זאת בהרחבה בספריו ז'ורז' אמאדו, שגדל בחוות קקאו, והיה לסופר מספר אחת של ברזיל. כשהקקאו נשלח בספינות אל שוויץ והולנד ובלגיה – שם ייצרו את השוקולד והגישו לגברות מעודנות וילדים חמודים – אף אחד כבר לא ידע כמה דם נשפך עליו.
זה נכון אגב גם לתעשיית קנה הסוכר.
אז איך כן נמתיק? לא נחשוב רק על הלשון שלנו. לא רק על החיך. כמו שאומר הנביא ישעיה שוב ושוב...
אלא נשים לב מה הדרך שהדברים עשו מהייצור עד אלינו.
ונשתדל להתחזק במקומיות. כי זו מילת הקסם בכל הרבדים של חיינו.
תזונה מקומית. כלכלה מקומית. ידע מקומי. בגד מקומי. שפה מקומית. תרבות מקומית.
וגם כמובן, מתוק מקומי.
תפוח, דבש, סלק, פירות העץ, תמרים – השפע המקומי שלנו.
