גינונים

12.03.19

תעודת גננית מושמחת

התעודה הכי שווה שקיבלתי אי פעם (ותעודות אף פעם לא היו הצד המשמעותי בחיים שלי), הייתה תעודה שכתבה לי חברה על הצד השני של 

קרטון קורנפלקס בצבעי עיפרון, בזו הלשון: 'תעודת גננית מושמחת!'. זה היה לכבוד סיום לימודי הגינון הקונבנציונלי שלי, כשכבר היה לי ברור 

שלא זו דרכי, אבל עוד לפני שצצה התשובה לשאלה 'אז אם צמחים, אז מה כן?'. אם לא ריסוסים, מרבדי דשא, ברוש לימוני, ושליטת על 

במחשבי השקיה, ואם בכל זאת - ברור לי שגינון כן. אז מה כן?

ותעודת המושמחת שלי סימנה את היעד: גינון משמח לבבות. סמכות והסמכות זה יופי (חשוב מאוד), אבל תסמכו עליי, זה לא מה שמשמח 

אותי. אני את הידיים שלי סומכת על קרקפות גדילנים, על ראשי כרובים, על תפרחות שינן, על ראשי בשמים. שמחי ירושלים, אעלה את ירושלים 

על ראשי שמחתי... גנן מושמח הולך עם העשב, חי בתוך מחזור של שביעיות, והמזווה שלו מלא אז גם בבטן שבע לו ונעים. גנן מושמח מכוון את 

עצמו אל השמש, מזדרח, וזורח לו עור פניו. שיר הלל לגננית המושמחת.

כשסיימתי את הלימודים ,ושאלו במה את עוסקת בכל מיני וריאציות, והייתי אומרת אני גננית מושמחת, לא הבינו אף אחת מהמילים. חשבו שיש 

לי גן ילדים. וחשבו שאפשר לסמוך על התעודות שאביא איתי. תהיו סמוכים ובטוחים, אני כגננית מושמחת, יודעת שלא משנה כמה תבניות 

טבעיות קלטו עיניי, וכמה שיתופי פעולה עם הנוף הטבעי הצלחתי לקחת בהם חלק - יש רק כוח אחד שמחולל את הנס של הצמיחה. והוא לא 

הגננ/ית.

קוראים לה 'גינה' כי צריך לגונן עליה. ויש רק כוח אחד שמגונן על כל הגינות קטנות כעצומות. והוא לא הגננ/ית. בטח אני יודעת כמה כדאי לי 

לשמוח על עצמי. וכמה נעים כש... שומחים עליי. אבל אין לנו על מי לשמוח אלא על אמא אדמה ועל אבא שבשמיים.

עכשיו אני מבינה סוף סוף למה הושמחתי.

* * * * * 

2.06.19

פוסט חיובי על זבל אנושי

לפעמים אני לא מבינה על מה ההתפעלות מהסיבוב בגינתי הקטנה... כי כל כך ברור לי ולבני ביתי שככה החיים נראים כשאדם משתפעולה עם 

סביבתו. אבל מדי פעם מזדמנת לי הצצה אל הפלא הזה של חיים בבית ירוק. כלומר, בית קונבציונלי שהוסב לשתפעולה עם הסביבה והטבע.

אחד הרגעים האלה הוא רגע פתיחתה של ערימת קומפוסט זבלאנושי.

האמת, גם זה הפך לי לשגרה בעשרים השנה האחרונות.

אבל אולי אתם זוכרים, שלפני שנה שלחתי תמונות של שירותי קומפוסט קבועים שבנינו סוף סוף בגינה, כך שישלימו את שירותי הדלי שבתוך 

הבית.

(אם אתם לא יודעים עדיין על מה אני מדברת, אז הספר 'המדריך לזבלאנושי' הוא חובה ממש לכל אזרח/ית בכדור הזה, וזה ספר קורע מצחוק, 

וצחוק קורע הוא בהחלט אחד הדברים שחסרים לנו בקיום היומיומי שלנו).

בכל אופן, בשבוע שעבר (לכבוד הקמת ערוגות הקיץ) פתחתי את ערימת הזבלאנושי של השירותים הקבועים. התרגשתי כשפתחתי את הדלת 

שמתחת לשירותים, כמו לקבל מתנה שלא ברור אם היא תתאים... אבל, וואוו! איזה קומפוסט מרגש!

אז זהו הערוגות תפחו בגינה, ושתלנו יבולי הקיץ - במיה (שבאנגלית קוראים לה אצבעות הגברת, והיא אחד המעדנים שהתאהבתי בהם בהודו), 

ותירס, ופאקוס שאי אפשר בלעדיו, ובזיליקום! חגיגת קיץ החלה, בערימה של קומפוסט זבל בני אדם.

לכל הדעות, יום חג.

* * * * * 

26.6.19

תחילת המסע

בגיל שבע עשרה לא מצאתי את עצמי בתיכון.

הייתי ילדה טובה ירושלים (כמעט לגמרי), אבל השיעורים כל כך שיעממו אותי. הייתי באה בבוקר, ורוצה הביתה. הרגשתי מלאה חיוניות וחיות - 

וכזאת ריקנות בתיכון הריקני שהייתי בו. שום משמעות, שום דבר שנוגע ממש עמוק בפנים, חיים נטולי כל.

אז הייתי הולכת. יש לי בגרות פיקס, אבל אם הייתי יודעת שאין בבגרות ממש, לא הייתי טורחת. עשיתי אותה, כי בזמנו זה היה נחשב חשוב. 

אבל רציתי משהו אחר.

יום אחד בתחנה שלוקחת אותי חזרה הביתה, למוצא שמחוץ לעיר, פגשתי שכן שאף פעם לא דיברתי איתו. לא דיברתי איתו כי הוא הוא בגיל 

של אחותי הגדולה ובישובים קטנים בדרך כלל הקטנים לא מדברים עם הגדולים. והוא היה גדול ממני בטח בשמונה שנים. אבל האוטובוס 

התעכב, והיה חם, ודיברנו.

תמיד חשבתי שהוא מן קרוע כזה. אבל מסתבר שהוא היה מלאך. אף פעם אין לדעת מי מה מתי ואיפה יאיר לך פנים. הוא שאל מה אני עושה, 

אמרתי, תיכון. איזו מגמה, אמרתי תיאטרון.

וחוץ מזה?? אני הולכת לדיר של זכריה פעמיים בשבוע, עובדת שם, מנקה את הדיר.

איך זה קשור לתיאטרון הוא שאל. לא קשור אמרתי. אבל אתה יודע, מה באמת הייתי רוצה? לעבוד בדיר.

לגיסתי יש דיר בצפון. אני יכול לסדר לך.

וכך מצאתי את עצמי עם תרמיל מרחיקה לגליל, תופסת לי שביל. משפחה אימצה אותי לשבועיים וזכיתי לטעום את הטעם הזה של חיים 

קרובים לאדמה. ורציתי עוד. לא רציתי שזו תהיה רק אפיזודה.

באחד הערבים אחרי יום עבודה בדיר, והכנת גבינות, שאל אותי בעל הבית, מה אני מתכוונת לעשות בצבא. לא ידעתי. הוא סיפר לי שיש דבר 

כזה 'בית ספר שדה'. לא הייתי יודעת. לא הייתי קשורה במעגלים הנכונים. לא יודעת איזה נס קרה כשעברתי את כל המבחנים והייתי אחת 

ממאתיים שהתקבלה לעשות שירות צבאי בבית ספר שדה! מעגן מיכאל! על הים עם שחפים! עם לימודי אקולוגיה וטבע בקורס קדם צבאי של 

ארבעה חודשים מתנה לחיים!

רכז הקד"צ הזה אמר לי כל הזמן, שאין לו מושג איך מישהי כמוני עברה את כל המיונים. זה בכלל לא הטיפוס שמכוונים אליו כאן.

משכתי בכתפיים וצחקתי. לו היו לי המילים האלה אז, הייתי תכף עונה לו: אתה לא קולט שזאתי השגחה פרטית?

* * * * * 

7.7.19

ספרים ועוד ספרים

עדרים עדרים על צלע ההר - נראה כל כך יפה, אבל, אופס. הם מחוללי המדבר.

וגם אנחנו הפכנו כאלה. 'עדרים עדרים', כתבו חכמנו לפני אלפיים שנה כשבאו לתאר את הדור שלנו. דור שכולו עדרים עדרים. כל קבוצה 

מתקבצת לה סביב רעיון אחד וזה כל עולמה.

אם מישהו מתעניין בסוליות של נעליים, הוא ימצא את אלפיים/עשרת אלפים המתעניינים באותו נושא, וידמה לו כאילו כל העולם כולו עוסק 

בסוליות. וכן על דרך זה, המתעניינים בדגים מסוג מסוים, במסיר האיפור הכי מדהים שהופק מאצות, בבטטות רמוצות (יעני בגחלים), בנתיבי 

איילון.

ביריד הספרים האחרון שמעתי ראיון עם מישהי שמבינה בעולם הספרות הישראלי, והמראיין שאל אותה: אני כל הזמן רואה שמדפיסים כאן עוד 

ועוד ספרים, אבל אני לא רואה שקונים. מישהו בכלל עוד קונה ספרים? וזה מה שהיא ענתה לו: היום העולם מחולק לקבוצות קטנות שנוהרות 

סביב נושא גרעיני זעיר אחד, והמדיה האלקטרונית גורמת לכל אדם לחוש שמה שהוא מתעניין בו הוא אכן הדבר החשוב ביותר בעולם - כשהיא 

מקפיצה לו על המסכים רק א/נשים ומקומות שעסוקים בדבר המסוים הזה.

זה נשמע יפה להיות עדרים עדרים, אבל זה גם מדליק נורה אדומה, של המילה 'כעדר', ואף אחד לא רוצה להיות סתם עוד כבש בעדר. לפחות 

לא כאדם. וחכמינו מלפני אלפיים שנה טרחו גם להשאיר לנו פירוש לעניין ה'עדרים עדרים' של דורנו המפולג. הם כותבים: עדרים - 'שאמת תהא 

נעדרת'. אם כל אחד בטוח שה'אמת' היא חתיכת הפאזל שהוא מחזיק בה, איזה סיכוי יש לנו להגיע לאמת, שמורכבת מחתיכות הפאזל של 

כולנו.

כתבתי כבר במבוא לספרי 'גן עדן בפתח הבית', ואני עדיין מחזיקה בזה: אני רואה בעיסוק באיכות הסביבה/איכות החיים מכנה משותף אפשרי, 

שיכול לחבר ולגשר בין כל חלקי החברה באשר הם. ולמרות שאני לא אוהבת חשבונות, אני בכל זאת אוהבת 'מכנים משותפים'. כולם אוהבים 

את הארץ.

בין אם בגלל אהבת הנוף הישראלי האפור הנהדר, או כחובבי טבע, או בגלל שהם נולדו כאן, או בגלל אמונה, או בגלל חזון, או כי בפנימיות ארץ 

זה רצון ועבודת הרצון היא לב החיים, או בגלל אלף ואחת סיבות. לא משנה לי מה הסיבה. בסופו של דבר המכנה המשותף הוא אהבת הארץ.

והעיסוק באיכות הסביבה בפועל, בעשייה בידיים ממש, יכול להיות גשר שמחבר את כולנו סביב רצון אחד. אני רואה בעיניי רוחי, שהמדרגה 

הראשונה בדרך לעשייה הממשית הזאת, יכולה להתחיל בהוצאת יער ובספרים שזכיתי להוציא לאור.

עזרו לי להגיע איתם לכמה שיותר א/נשים.

* * * * * 

15.9.19

חקלאות הורסת וחקלאות משקמת

בשבוע שעבר פורסם מאמר מצוין של לימור אלוף, וכותרתו "החקלאות שלנו רעילה. האם בכוחנו להתעשת לפני שנביא אסון?". 

דו"חות אחרונים של גופים בין-ממשלתיים של האו"ם מראים באופן ברור כיצד החקלאות המודרנית גורמת, לא פחות, להתמוטטות הטבע 

בעקבות התעללות שיטתית וממושכת של האדם. המגוון הביולוגי הולך ומתדלדל - חיסול מסיבי של מיני צמחים ובעלי חיים, מאביקים, יונקים, 

ציפורים, דגים וזוחלים, מתרחש בקצב מואץ.

כל זה אינו חדש. כבר עשורים רבים שהחקלאות, בשם הקדמה, מלעיטה את האדמה בדשנים כימיים המפרים את האיזון הביולוגי שלה ומותירים 

אותה, יחד עם עיבוד וחרישה אינטנסיביים - שבורה, חשופה, שחוקה ומדולדלת. כזו העומדת בקצה יכולת הפריון שלה. נדמה ששכחנו 

שהאדמה היא מערכת חיים שלמה ומורכבת ולא משאב בלתי מתכלה שביכולתנו לעשות בו כרצוננו. החדשות הטובות הן שטרנספורמציה היא 

לא רק אפשרית, אלא גם כל הידע והכלים כבר ישנם.

על פי הפרמקלצ'ר, אין כמעט אדמה שלא ניתן לשקם וקרקעות מעטות נחשבות לחסרות ערך לחלוטין. חזון החקלאות המחדשת מקדם 

חקלאות שהיא במהותה הפתרון וככזו, לוקחת חלק פעיל וחשוב בשיקום והעשרה של המערכות האקולוגיות. זהו חזון של חקלאות מקומית, 

עונתית, חכמה, הוליסטית בראייתה: משקים קטנים ובהם מגוון רחב של חי וגידולי צומח המתבססים על מערכת ערכים חדשה, על אחריות 

אקולוגית וחברתית ועל שיתוף הפעולה הכל כך נחוץ בין האדם, הסביבה והקהילה.

שום טרקטור לעולם לא יוכל להחליף את התבונה העמוקה של מערכת טבעית מגוונת ומשגשגת ואת המגע הישיר והאינטימי עם האדמה.

הכתבה המרתקת פה.

* * * * * 

4.4.19

צמחים צריכים קהילה

בני אדם וצמחים מאוד דומים. על בני אדם אומרים ‘או חברותא או מיתותא’ - בלי חברים אין חיים. זה נכון גם על צמחים. צמח שנשתל בודד בגן 

בדרך כלל נוטה להיות חלש, נתקף מחלות, ומניב פחות. בריאותו של הגן האקולוגי נובעת בראש ובראשונה מריבוי ההקשרים בין חברי הקהילה. 

ככל שיש בגן מגוון גדול יותר של צמחים - נציגים מכל צורות הצומח - כן ייטב לגן ולגנן.

שורשים, מטפסים, שיחים ועצים קטנים, עצים גבוהים וגדולים, חד שנתיים ורב שנתיים, פרחים ותבלינים - כל סוגי הצמחים הם שיוצרים יחד גן 

בריא, ללא מזיקים. לחברותא של צמחים קוראים גם ‘גילדה’, מילה שלקוחה בהשאלה מבני אדם המתקבצים בקבוצות עבודה משותפות. כך 

הצמחים עובדים בגינה יחד.

איך תורמים הצמחים לריפוי הגן ולמניעת מזיקים ומחלות?

קודם כל, המגוון הצמחי שאתם שותים - מאכלס את האדמה וממלא אותם בשורשים חיים, והאדמה ‘אוהבת’ להיות מושרשת ושתולה. אחרת 

היא נסחפת. הצמחים והאדמה נבראו יחד ביום השלישי משום שהם זקוקים זה לזה בהדדיות מושלמת. ככל שהאדמה יותר שוקקת צמחים - כן 

היא גם יותר מלאה ביצורים זעירים המתחפרים בה ומחיים אותה בעצם קיומם, בזבל שהם משאירים ובמחילות שהם חופרים.

גינה שתולה בנדיבות מבטיחה אדמה שוקקת חיים, כמו שאדמה צריכה להיות. אם האדמה היא המערכת החיסונית של הגינה - הצמחים הם 

רפואתה.

* * * * * 

21.7.19

כך הגינה מעצמה

גינון ידידותי לסביבה, מתבסס על שיטות חסכוניות באנרגיה. מחד, נהנית הגינה האקולוגית מהמעגלים הטבעיים לתועלתה ולצרכיה, ובד בבד 

היא מניחה למעגלי הטבע לעשות את מלאכתם באין מפריע.

לקיחת אחריות על פירות מעשינו לטווח רחוק, היא השלב הראשון במעבר לגינון הגון. התערבותנו חסרת הגבולות גרמה לכך שזיהמנו אזורים 

שלעולם לא היינו מגיעים אליהם אם היינו נשארים בתחומי היישוב ומתכננים את בתינו ויישובינו כסביבה יצרנית אינטנסיבית.

השלב השני הוא התבוננות חדשה על הסביבה, והבנה ש "הכל מגנן". הגנן אינו הכוכב הראשי בהצגה. עליו לפסוע צעד לאחור ולפנות את הבמה 

לגיבורים האמיתיים בנוף: השמש, הרוח, המים, הגבעות, הצמחים, יצורי האדמה ובעלי החיים.

כל אלה הם חלק מן הנכסים הטבעיים העומדים לרשותנו, בתנאי שנניח להם להתקיים. הם היו כאן לפנינו ועשו את העבודה בדייקנות, בעדינות 

וביעילות שאין להעלות על הדעת שנוכל לחקותה.

בטבע הכל מגנן "כך מעצמו" ללא מאמץ, והתוצאות במרבן ובמיטבן.

* * * * *